לא נס, קפיצה קוונטית

ביום שני התעוררנו, איתמר ואני, ממש מוקדם בבוקר כדי לנסוע לאיזו בדיקה.

אני צחצחתי שיניים בזמן שהוא הכין לעצמו אוכל לבית ספר וזרק לי "אמא, צריך לקנות עוד מלפפונים".

באוטו בדרך לבדיקה הוא פתאום תפס את הראש ואמר:

"את קולטת?!"

"מה?? מה קרה?" שאלתי.

"את קולטת שרק לפני איזה שנה וחצי היינו נזהרים לא לגמור את האוכל כי כשהאוכל נגמר הוא פשוט נגמר?

את קולטת כמה זה לא ברור מאליו שאנחנו פשוט אומרים 'אה, צריך לקנות עוד' וקונים עוד?

את קולטת שאם בא לי משהו בקניון את פשוט... קונה לי?

את עושה 100,000 ₪ בחודש! זה מטורף! עשית את זה בשנה וחצי!"

בעודי לא-מנסה-אפילו להחזיק בפנים את הדמעות וכן מנסה להתרכז בנהיגה,

הילד שלי טפח לי על הכתף ואמר:

"תקשיבי, את מלכה. אני גאה בך".

שני דברים קרו לי בו זמנית בשיחה הזאת.

1. נשבר לי הלב.

אני מודה שנורא ניסיתי לשכנע את עצמי שהצלחתי להעביר את התקופה הענייה שלנו מעל הראש של הילדים.

או שהם שכחו. או משהו.

ובכן... זה לא קרה.

הם זוכרים, הם מבינים, זה בהם.

איט איז וואט איט פאקינג איז וזה קשה לי אבל... אין מה לעשות.

2. הבנתי (גם בזכות אהובי שהזכיר לי אחר כך) שיותר מהרווחה שהם חווים עכשיו, הדבר העצום שהם קיבלו זה את ה"אפשר".

יש פה ארבעה ילדים שראו את אמא שלהם עוברת בשנה וחצי ממצב של עוני למצב של שש ספרות בחודש.

ממצב של לספור מלפפונים למצב של לקנות מה שמתחשק כי אפשר.

אלה ארבעה בני אדם שיודעים שאין דבר כזה "סוף הדרך", שאפשר להוציא את עצמנו ממצבים קשים ואפשר לעשות את זה מהר.

לדבר הזה קוראים "קפיצה קוונטית".

לא נס.

קפיצה קוונטית.

זו סדרה של פעולות מדויקות, שלא מגיעות מההגיון הפשוט אלא מחיבור עמוק יותר למקום אחר בתודעה שלנו,

שגורמות לדברים גדולים לקרות בזמן קצר.

זה שילוב של:

חיבור עמוק וכן לרצונות האמיתיים שלנו (ולא אלה שלימדו אותנו שראוי לרצות)

+

הסכמה לעבור דרך מה שהכי מפחיד אותנו ולשלם את מחיר השינוי

+

כוונה נחרצת להשתנות ולשנות את חיינו

+

עשייה של פעולות מדויקות שמגיעות מתוך חיבור לעצמנו.

וזה מה שאני יודעת לעשות.

זה הדבר שמאפשר לי לשנות את חיי כל הזמן, בקצב מהיר, ולהגשים דברים שפעם נראו לי הזויים.

ועכשיו אני הולכת לעשות את זה צמוד עם קבוצה קטנה של נשים מדהימות שכבר יודעות לעשות כסף ובמשך שלושה חודשים אינטנסיביים אנחנו הולכות לשנות חיים, לשנות מציאות, לשדרג את החיים שלהן בכמה וכמה רמות.

וזה לא ייקח שנה וחצי.

זה ייקח שלושה חודשים.

למה?

כי אני הייתי צריכה לעשות ולמצוא את הדרך לבד.

הן כבר לא.