המקלחת שלנו תמיד מלוכלכת מבוץ.
במשך שנים התבאסתי
שלא משנה כמה אני מנקה,
תמיד כשאני צריכה לעשות פיפי
אני צריכה לצלוח חדר מלא בוץ.
הייתי מסננת משפטים רוטנים
כמו ‘איזה באסה ככה’
ו’כמה אפשר לנקות’,
אפילו קצת מרחמת על עצמי
על העבודה הסיזיפית הזו
המתישה
של לנקות את הבוץ מהרצפה של המקלחת.
חלמתי על מקלחת מצוחצחת כזאת
כמו במגזינים
או במינימום
כמו אצל החברות שלי שגרות בבניינים יפים
עד שיום אחד נפל לי האסימון
שהבוץ במקלחת הוא בכלל לא לכלוך,
הוא עקבות הרגליים של ארבעה ילדים
שהשיער שלהם שרוף בקצוות,
העור שלהם תמיד שזוף מהשמש
והרגליים היחפות שלהם אוספות חול
מהבוקר עד הלילה.
מאז הפסקתי להתלונן.
כשאני מרגישה שקשה
או כשאני תוהה אם בחרתי נכון
אני עומדת עם כוס קפה בדלת של המקלחת.
מסתכלת על הבוץ שמקשט אותה
ומנסה לנחש אילו זיכרונות נרקמו שם.
זה מרגיע לי את הלב.
בלילה,
אחרי שכולם הולכים לישון,
אני שוטפת את רצפת המקלחת במים,
מנקה אותה טוב טוב טוב-
ומכינה את הקנבס
לציורי הזיכרונות של מחר.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter
שיתוף ב pinterest

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

גלילה למעלה