נעימאוד, מופנמת.

כרמל, בת 38,
אמא לארבעה
וגיליתי רק לפני שנה שאני מופנמת.
מאז ניסיתי לומר משהו על זה לשני אנשים קרובים אליי והם פרצו בצחוק, אז ויתרתי.

מי שמכיר אותי כבר 38 שנה צוחק בצדק-
אני המופנמת הכי מוחצנת עלי אדמות.
אני חיית במה, אני הזו שכולם מסתכלים עליה ברחבת הריקודים. אני מאלה שאנשים מזהים ברחוב מכל מיני מקומות בחיים ואני מתה על זה.
אני זו שכולם שומעים אותה כשהיא נכנסת לחדר ואיכשהו לא משנה כמה אני אתלבש הכי משעמם בעולם- אני זאת שזוכרים מחתונות של אחרים שאני בקושי מכירה כי אני עושה שמח.
והלב שלי?
הלב שלי היה שנים בחוץ.
כל הקישקעס והדמעות.
הייתי מנחה את הטקס במושב ולא מתביישת לבכות בברכות.
על הבמה.
מול כולם.
ואז
לפני שנתיים שמעתי לראשונה את הספר של דניס דאפילד תומס, Chillprenuer.
ואחרי כמה חודשים שעקבתי אחריה באדיקות והתאהבתי והרגשתי שמצאתי את תאומתי-החפפנית-האוסטרלית,
היא דיברה על זה שהיא אינטרוברטית.
ואני? אני צחקתי.
ישבתי לי באוטו עם ספר האודיו מהדהד סביבי ואמרתי לה:
“סיסטה, נשמה, על מה את מדברת??”
במילה החמישית כבר בכיתי כי ברגע אחד הכל הסתדר לי במקום-
היא אמרה:
“נכון, אני הכי פתוחה וחשופה בוידיאו ואפילו על הבמה, אבל אחרי מפגש עם אנשים אני זקוקה לכמה ימים להחלים.”
להחלים…
ממפגש עם אנשים…
ל ה ח ל י ם.
רגע… זאת… אני.

אז אני כרמל, בת 38, ומסתבר שאני מופנמת.
אני הכי טובה בעולם בלתקשר, להכיל, להיפגש, לגרום לאנשים להרגיש נוח.
אני יכולה בקלות לגשת לאנשים ברחוב, לדבר מול קהל בלי הכנה מוקדמת או לשבת עם חבורת זרים לכוס קפה ספונטנית.
אבל תקשורת, אינטראקציה, מפגש עם בני אדם- מותיר אותי תמיד טיפה פצועה.
ולא כי בני אדם פוצעים אותי.
בני האדם הם נפלאים.
פשוט כי כמופנמת- אין בי את היכולת המובנית שיש למוחצנים להניח מחיצות (מוחצנים- אנשים עם מחיצות) נכונות ומאזנות ביני לבין העולם.
אני מהלכת בו חשופה ועירומה וכל האוויר הזה שנוגע בלב החשוף
שורף לי מבפנים כל פעם.
זו הסיבה שאני תמיד אעדיף לנהוג שעות בלילה כדי להיות בבית שלי ולא להישאר להתארח או אפילו לשלם על חדר כשבכל רחוב שני בתל אביב יש לי חברים ומשפחה שישמחו לארח אותי כשאני שם.
זו הסיבה שאני מעדיפה את הקשרים הכי אינטימיים וקרובים שלי בהתכתבות ובלי לדבר הרבה בטלפון.
זו הסיבה שאני יכולה להיות הכי מאוהבת בעולם ועדיין להעדיף שלא נישן יחד בלילה.
זו הסיבה שאני מגדלת ילדים עצמאיים מספיק כך שאני יכולה לאפשר לעצמי מספיק זמן לבד במהלך היום גם כשאנחנו בבידוד ואין לאן ללכת.
זו הסיבה שהאנשים הכי הכי הכי קרובים אליי בעולם הם אלה שלעולם לא יגידו “לאן נעלמת? למה את לא מתקשרת? או! שלום באמת! כבר חשבתי שעזבת את הארץ!”
אני מקיפה את עצמי באנשים שצריכים אהבה וקשר בעצימות נמוכה כמוני או לפחות יכולים להכיל את זה אצלי.

אז הבוקר קשקשתי עם Hilla על הפוסט שלי על פוליאמוריה ועל אינטרוברטים ואקסטרוברטים וקלטתי שאולי ה-סיבה שאני מוצאת בית באנרכיה של מערכות יחסים היא כי כל דבר מקובל אחר שנוגע למערכות יחסים זוגיות או רומנטיות מכתיב התנהלות מאוד צפופה ועצימות מאוד גבוהה של תקשורת.
באנרכיה מצאתי לגיטימציה להיות בקשר אוהב-רומנטי-מיני שמתקיים במנות קטנות, מדודות ומדויקות מבלי שזה יערער על עצם קיומה של האהבה, ההתאמה או החיבור בינינו.

בסופו של דבר, שוב-
ההגדרות יכולות לעזור, אבל המהות היא לקבל בצורה רדיקלית את מי שאנחנו,
לעצב את חיינו מכל בחינה בהתאם למי שאנחנו,
ולהפסיק להתנצל על זה.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter
שיתוף ב pinterest

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

גלילה למעלה