נטייה.
בגיל ארבע וקצת התחתנתי עם אבנר בגינה הקטנה בין הבית שלו לבית שלי (כשעוד היינו שכנים).
בגיל חמש רציתי להתחתן עם גלעד בבית הצהוב בחצר של הגן.
הילדות הגדולות לקחו אותי לשיחה נוקבת ואמרו לי בטון רציני:
את לא יכולה להתחתן עם גלעד! את כבר התחתנת עם אבנר!
ואני זוכרת שישבתי מולן מבולבלת ואמרתי:
אז מה? אני אוהבת גם אותו וגם אותו!
התפתח ריב ובסוף הגננת התערבה ואמרה להן שזו החלטה שלי ועזרה לנו לארגן חתונה.
זו היתה חתונה מהממת, ועוגת הבוץ היתה מרהיבה.
אבל דבר אחד הבנתי שם יפה-יפה, בשנת 88′ בגן רימון.
שזה לא יפה, שזה יותר מדי, שככה לא עושים.
ותכלס-
הסתכלתי על כל האבאים והאמהות שהכרתי ובאמת לכולם היה רק בן זוג אחד.
וזה היה נראה לי מוזר.
באמת לא הבנתי איך אנשים מסתדרים במשפחה שיש בה רק אמא אחת ורק אבא אחד, כי איכשהו בראש שלי תמיד משפחה גרעינית היתה מורכבת מכמה ילדים וכמה מבוגרים משמעותיים.
אבל-
הייתי ילדה נבונה, קלטתי את המסר, הפנמתי ואימצתי מאותו הרגע את שאיפת כל השאיפות-
למצוא את אהבת חיי האחת והיחידה.
כלומר, תמיד בהאפי אבר אפטר של הפנטזיה היה איזה כיווץ בחזה, כי מיד, בלי שאצליח לשלוט, היה נכנס עוד נסיך וישר ידעתי ששוב הרחקתי עם הפנטזיה לתחום ה”אי אפשר” וה”אסור”, אבל החנקתי את הכיווץ חזרה והמשכתי לחלום.

טיפולי המרה.
בגיל 17 הגעתי לטיפול אצל הפסיכולוגית שאני אוהבת ומאושרת שהיתה לי בחיי עד היום.
והיה לי חבר והוא היה הדבר הכי נפלא בכל העולמות ואהבתי אותו אהבת נפש והסקס היה מדהים והכל היה מושלם איתו… ואהבתי בו זמנית מישהו אחר.
ואני זוכרת את הכורסא ההיא בבאר שבע ואותי שואלת אותה בין הדמעות:
מה לא בסדר איתי? למה שום דבר לא מספיק לי?
איך יכול להיות שיש לי את כל מה שחלמתי אבל בלי האהבה הנוספת הלב שלי מרגיש ריק?
למה כל הגוף כואב לי מלא-לאהוב עוד מישהו?
אני לא זוכרת מה היא ענתה או אם בכלל,
אני רק זוכרת שיצאתי החוצה, אספתי את עצמי וידעתי שעוד מעט תחושת הריק והכאב תחזור חזרה למחשכי התודעה עד הפעם הבאה ובינתיים יהיה לי שקט עם האהבה האחת הנפלאה שלי.
במשך שנים הייתי מטופלת.
אצלה, אחר כך מטפלים זוגיים כאלה ואחרים בנישואים שלנו, ובכל פעם שהיה לי רגע לבד- התוודיתי:
לא מספיק לי.
הכל כואב וריק לי מרוב כמיהה לעוד אהבות. זה מעבר לכמיהה. זה צורך. זה כאב פיזי בגוף שפשוט אי אפשר להכיל.
כולם אמרו שזה טבעי להרגיש ככה ואז נתנו לי תרגילים לשיפור התשוקה/האינטימיות/הקרבה/ההתרגשות/הרומנטיקה.
ובכל פעם שכל אלה השתפרו-
היה נדמה שהלב שלי כואב יותר.
תמיד מן לחישה תת-קרקעית כזאת, מן בקשה תת-קרקעית כזאת:
“עוד… עוד אהבה…”
ואני, קובעת לי עוד טיפול ועוד אחד ועוד-
בנסיון נצחי וסיזיפי לתקן את הדבר המקולקל הזה שבי.

הכחשה והדחקה.
לפני כמה זמן מצאתי יומן שלי מלפני שנתיים בערך ובוא אני ממש שואלת את עצמי אם אני פוליאמורית ובאותה נשימה מבטלת את זה.
ביומן שלי, כן?
לא פייסבוק, לא חברה, לא “החברה”- סתם אני והדף.
המשמעות של לענות “כן” על דבר כזה היתה כל כך מזעזעת בעיניי שלא הסכמתי אפילו לשהות שניה אחת עם השאלה הזו.

הבנה.
זה קרה ביומיים.
בחיי, יומיים.
ישבתי מול יומן והבנתי שמשהו בקונספט של החיים האלה בכללי פשוט לא עובד לי, והיה לי ברור שאני לא יכולה להמשיך לעבוד עם “הגיוני” ו”מקובל”.
ב 13.2.2020, 12:00 בצהריים, פתחתי דף חדש ביומן, וכתבתי:
מה אם היינו נוחתים עכשיו על כוכב חדש, ריק, רק אנחנו, מקימים אנושות חדשה עם חוקים משלנו? מה הייתי בוחרת?
והתשובה היתה:
לאהוב כמה אנשים שאני רוצה.
נראה לי שאני פוליאמורית או משהו כזה.
ברגע שהמילים נכתבו על הדף הרגשתי כאילו גל של כאב של שנים נשטף ממני והלאה. זו תחושה שאי אפשר באמת להעביר, כמו להגיע הביתה בפעם הראשונה בחיי.
בשניה אחת שום דבר לא היה קשה, מפחיד או בלתי אפשרי.
כל הפערים, התסכולים, סימני השאלה, ה”מה יהיה אם” או ה”מה יגידו” הכל נמחק, הפך לא רלוונטי.
פתאום החיים נראו כמו הדבר הכי מרגש עלי אדמות, ויחד עם זאת הדבר הכי שקט, שליו, שלם.

יציאה מהארון.
12:10 התקשרתי ליוני:
אני רוצה לספר לך משהו. אל תקבע שום דבר הערב.
וזהו.
הארון נפתח.
מאז הנטיה הזו שלי המולדת קיבלה דיוקים והגדרות והתפשטה מהם והתלבשה בהם וחוזר חלילה.
האמת היא שהם לא חשובים.
מה שחשוב באמת הוא לדעת מה אני לא, אני לא מונוגמית, מעולם לא הייתי.

החברה.
עוד יש לנו דרך ללכת.
בעוד נטיה מינית היא משהו שלהרבה יותר אנשים קל להבין ולקבל היום- נטיה רגשית ורומנטית עדיין לא מתקבלת בברכה.
לפחות בחברה בה אני חיה- זה סביר לומר “אמא שלי לסבית” או “יש לי אבא ואבא”, אבל זה שלאמא יש שני אהובים זה עוד מוזר, ואנשים מתרחקים מזה, מפחדים מזה.
זה כמעט מרגיש כאילו מפחדים להידבק בזה (או גרוע מכך- שהנשים שלהם ידבקו בזה).
כשאנשים מדברים איתי או שואלים אותי על זה הם מתייחסים לזה כאל בחירה במקרה הטוב ובמקרה הגרוע כאל גחמה ילדותית.

כן, הבחירה לחיות עם זה פתוח ובחוץ ובלי להסתיר ובלי לנסות לתקן ולהמיר את זה- היא בחירה מודעת שלי,
אבל…
לא בחרתי להיות אחת שצריכה לאהוב יותר מאחד.
נולדתי ככה.
נולדתי ככה.
וזה לא קלקול או טראומה או שריטה-
זה פשוט הטבע,
שלפעמים מוציא גוונים אחרים.

הדור הבא:
לפני כמה זמן הילדים דיברו על מישהי שלא מדברת איתי יותר.
אבנר שאל: תזכירו לי למה היא כועסת על אמא?
שחר: כי אמא פוליאמורית.
אבנר במבט מופתע:
מה? איזה אנשים דפוקים. מה אכפת להם בכמה אנשים אמא מאוהבת?

הילדים שלי גדלים חופשיים,
ובסוף-
זה כל מה שרציתי.
גאווה.

 

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter
שיתוף ב pinterest

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

גלילה למעלה