רוצה לקבל עדכונים על פוסטים ואירועים חדשים?

יש! נהיה בקשר
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter
שיתוף ב pinterest

די, נו.

1. כשמישהו מעתיק ממך תוכן זו לא מחמאה, זו העתקה. וזה גם לא חוקי.

זה מעשה דוחה.

להגיד לאדם שהעתיקו ממנו “קח את זה כמחמאה” זה בדיוק כמו להגיד לילדה שבן משך לה בצמות “זו מחמאה! זה אומר שאת מוצאת חן בעיניו!”.

ובכן- זו לא.

זו אלימות וילד כזה צריך לקבל מהילדה עם הצמה ברך בביצים.

גם מי שמעתיק מכם תוכן.

 

2. זה יקרה. אין מה לעשות, זה יקרה.

בשלב זה או אחר ינסו ואולי יצליחו להעתיק ממך, וזה אחד הסיכונים של ליצור תוכן טוב.

ממש כמו שאחד הסיכונים של להביא ילדים זה שיהיו ילדים קקה שיפגעו בהם.

כמו שאחד הסיכונים של לצאת לרחוב הוא שמישהו ימשוך לך בצמה, או ישלח לך יד לתחת.

זה מבאס, זה לפעמים מלחיץ, זה עושה חשק לצרוח במקרה הטוב או להיסגר בבית ולא לצאת יותר אף פעם או לא לפרסם יותר תוכן טוב אף פעם- אבל זה חלק מהחבילה.

 

התוכן, כמו הילדים שלנו, נחשף לעולם על הטוב והרע שלנו.

אם נשאיר את כל התכנים הטובים והילדים הטובים סגורים ושמורים בבית לנצח-

איך נהפוך את העולם הזה לטוב יותר?

איך לא ללמד יצירת מציאות

אני חושבת שהבעיה הכי גדולה בהדרכות וספרים על זימון ויצירת מציאות היא שהם לא מחוברים למציאות.
אני שומעת כל מיני מנטורים שיש להם טכניקות מעולות, אבל המסר לצופה חוזר על עצמו ביותר מדי מקומות:
“אתה טועה”, “את לא בסדר”, “את קורבנית”, “פשוט יש לך תודעת חוסר”.
ואני חושבת שאולי הדבר העצוב יותר הוא שיש מנטורים ומאמנים שאשכרה אומרים את זה לאנשים שהם מלווים.
זה מה שנקרא “רוחניות רעילה”.
לא תמיד זה מגיע מרוע, אני אפילו מאמינה שרוב הפעמים זה מגיע מכוונה כנה לעזור או מאיזו אמונה ישנה ומטופשת שכדי שאדם יעשה פריצת דרך צריך לשבור אותו קודם.

זה מסוכן כי אמירות כאלה עלולות להשאיר אנשים שנים במערכות יחסים אלימות, או במצוקה כלכלית קיצונית או בתחושת חוסר ערך עמוקה שמשפיעה לא רק על האדם עצמו אלא גם על מי שסביבו.

כשאנחנו מדברים על זימון ויצירת מציאות- בסוף אנחנו מדברים על מערכת אמונות, זהות ותפיסת-עצמי.
אלה דברים שנרקמים ונבנים ומתעצבים במשך שנים ארוכות, ושלובים בהם טראומות, זכרונות כואבים, קשיים אמיתיים.
להגיד ש”זה הכל בראש” זה האמירה הכי מערערת וגזלייטנינג שיש וזה פוגעני ומסוכן, גם אם אנחנו באים עם כוונה טובה.

אם יש לי תשוקה בוערת במקום שאני נמצאת בו היום זה להביא את זה-
את הידע והכלים של יצירת מציאות וזימונים עם ההבנה והמודעות לדפוסים טראומטיים.
את הדרך הזאת, הרכה והמרפאת- ליצור מציאות מתוך הכרה בטראומה-
מצאתי בעצמי עבור עצמי.
כי לא היתה לי ברירה.
כי היו מקומות וזמנים שלא יכולתי לחשוב חיובי והייתי *חייבת* להכיר בעובדה שאני קורבן גם אם אני לא אדם קורבני-
ומשם לצמוח ולחולל מציאות חדשה, שונה בצורה קיצונית- ומהר!

ואת זה אני מלמדת באתגרים שלי-
עבודה שהיא רכה, מרפאת, נטולת פוגענות לעצמנו מחד,
אבל יעילה, מדויקת ובעיקר- עובדת מהר.
א. כי לפעמים המציאות שלנו לא יכולה לחכות שנעבור תהליכים ארוכים.
ב- כי אין שום סיבה לבזבז את חיינו בהמתנה ל”יום אחד כש…”.
אין שום סיבה לא לחיות *עכשיו* את החיים הכי טובים שאפשר לבקש לעצמנו.

פאק אושו.

אז נתקלתי באיזה פוסט עם טקסט של אושו, (שבחיי שאני לא מבינה איך אנשים עדיין משתפים תכנים שלו) שמדבר על זה שגבר שטוען שהוא אוהב שתי נשים הוא “מפוצל”.

ואני רותחת.
אני רותחת מהקלות בה אנשים מרשים לעצמם לזרוק לאויר אמירות כאלה כשאנשים עדיין נרצחים במצעדי גאווה.
כשיש חשש אמיתי לבריאותם הנפשית של מי שעלולים להיות מוצאים מהארון בעל כורחם בגלל האקרים, כי העולם הזה עדיין חשוך מכדי להרגיש בטוחים בו להיות מי שאנחנו.

אלה בדיוק האמירות הרוחניות הרעילות שגרמו לי במשך שנים להרגיש פגומה, לא בסדר, מקולקלת, חוטאת, מלוכלכת ולא ראויה לאהבה רק בגלל שנולדתי עם נטייה להתאהב ביותר מאדם אחד.
קביעות כאלה מעוררות בי זעם.
אין שום הבדל בין להגיד את זה לבין להגיד:
‘אישה שאוהבת אישה היא שבורה’ או ‘גבר שאוהב גבר הוא חולה’.

אהבה זו אהבה זו אהבה.
ולאף אחד, אף מורה רוחני או גורו או רב ולאף אדם שהוא לא אתם אין זכות לומר לכם שהדרך שלכם לאהוב היא לא בסדר.

שובר לי את הלב לראות כמה חושך עוד יש בינינו, ובא לי שמישהו ידליק כבר את האור.

אני הולכת להתקשר לאהובי שינחם אותי.
ואז לאהובי השני.
ואז לשלישי.
סבבה? סבבה.

גלילה למעלה