רוצה לקבל עדכונים על פוסטים ואירועים חדשים?

יש! נהיה בקשר
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter
שיתוף ב pinterest

יומן מסע פרק #5

🗺 יומן מסע 🗺
פרק #5

מאוחר והיום הזה היה נפלא ומעייף ונהדר.
איתמר סיכם אותו באמירה:
אמא, זה כזה מגניב שכל האנשים שאת מכירה לנו הם כאלה נחמדים! אני ממש אוהב את החברים שלך!

מרגשת אותי הדרך בה הם מתקשרים עם מבוגרים אחרים, באותה פתיחות, באותו בטחון ובדרך אוהבת על-אמת כפי שהם מתקשרים עם ילדים.
הם משתפים ושואלים ומחמיאים ומובילים שיחות וחיבור עם כל מי שאנחנו פוגשים בדרך.
זה מעלה לי דמעות בעיניים איזה חמישים פעם ביום.

לעומתם, אני באיזה מתח קל תמידי.
לי קל איתם וההרבה שאנחנו נעים לי, אבל אני שמה לב שאני תמיד חוששת שאנחנו יותר מדי.
יותר מדי רועשים, יותר מדי כנים, יותר מדי שואלים שאלות.
המבוגרים האחרים שאני פוגשת בדרך קולטים את הנסיונות שלי להנמיך את ווליום הנוכחות האגר-גליציאנית ומצליחים תמיד ברגע הנכון להניח עלי איזו יד או מבט מרגיע.
שום דבר מזה לא ברור מאליו.

שום דבר לא ברור מאליו.
לא העובדה שיצאנו, לא העובדה שאנחנו יחד, בטח ובטח לא העובדה שהדרך שלנו רצופה חברויות פשוטות, עמוקות, כנות, מקרבות שעוטפות את הילדים שלי כמו שעוטפות אותי.

אני במצב רוח מתרגש.
אולי זו העייפות, אולי זה הנוף הזה פה מחוץ לחלון, אולי זו פשוט האהבה שמרצפת לנו את המסע הזה.

🗺
מחר יהיה מחר, והילדים ביקשו לא למהר כי הם רוצים עוד לצייר, להתאמן באייקידו, להסתובב בפינת החי ולהתפנק עוד במקום המשגע הזה עם האנשים המשגעים האלה.

#אמאאא_מתי_מגיעים
#מסע_בהתאמה_אישית
#custom_made_life


 

יומן מסע פרק #4

זה אשכרה קרה. יצאנו לדרך!!
🗺 יומן מסע 🗺
פרק #4

וכן, הפרצוף שלי בתמונה לגמרי מייצג את מצב הרוח בשניה שנכנסנו לאוטו 😆
הכל היה צ’יל לגמרי עד הרגע שנכנסתי לאוטו מקולחת וריחנית ופתאום מישהו מהילדים הריח סירופ מייפל,
מה שהביא אותנו לגלות שמישהולאמשנהמי הכניס אתמול את המייפל למקרר לא סגור, והוא נשפך כשלא שמנו לב ועכשיו הוא היה מרוח על השקית שהוצאתי מהמקרר, על החלק הפנימי של דלת הנהגת, על חלק מההגה, על הבגדים שלי, על הידיים שלי, על מוט ההילוכים, וקצת על שחר שישבה לידי.

אז יצאנו מהאוטו,
בעודנו בחניה,
ניקינו, התנקינו, חטפנו (טוב רק אני) קריזה קטנה ויצאנו לדרך.

אבל היי! יצאנו לדרך!

בתכלס זו יציאה שגרתית למדי,
אבל האמת שלא היה שום דבר שגרתי עד תקרית המייפל.
במהלך הימים האחרונים חוויתי שלווה עמוקה ואיזה שקט מדהים שלא הסתדר לי עם מה שאני מכירה משנים קודמות בהן יצאנו לחופשות משפחתיות.
זה שקט שכל כך לא הכרתי שאתמול אחה”צ כתבתי לחבר שאני בלחץ בלי שהייתי בלחץ.
ניסיתי להלחיץ את עצמי כי חשבתי שזה מה שאמור לקרות אבל איכשהו כל הזמן חזרתי לשקט,
ובשלב מסוים עצרתי הכל,
התיישבתי עם כוס קפה והזכרתי לעצמי
שפעם היה פעם,
שהחיים האלה של עכשיו זה משהו אחר, חדש.
שאני אחרת, חדשה.
ושזה הזמן להכיר את האני החדשה
ולתת לה לייצר חוויות חדשות,
נקודות מבט חדשות,
שקט חדש
ושמחה חדשה.
וזה היה כל הרעיון מלכתחילה.

אז יצאנו לדרך,
חדשים,
ואנחנו סקרנים לראות מה נגלה בה.

🗺
ותקשיבו רגע,
אני מעופפת לאללה, ויכול להיות שהזמנתם אותנו או הצעתם להיפגש-
רוב הסיכויים שאם לא קבענו סופית תאריך אז אני לא זוכרת.
פשוט תכתבו לי, ואל תתביישו לנדנד! אני מעופפת ורוב הזמן שומעת יותר “אמאאאא” מאשר את המחשבות של עצמי 😆

מחר יוצאים מתל אביב לקראת הצהריים ונוסעים צפונה לאיזור יודפת.
הצעות מעניינות בדרך יתקבלו בברכה 💓

#אמאאא_מתי_מגיעים
#מסע_בהתאמה_אישית
#custom_made_life


 

יומן מסע פרק ½#3

🗺 יומן מסע 🗺
פרק ½#3

תדעו לכם שהכנת בית וציוד למסע כשאתם, ובכן… אני 🤷‍♀️ זה ממש לא פשוט.
יש לי קושי אמיתי בארגון וסדר.
זה לפעמים מגיע לרמות כל כך קשות שאני מתחילה לחשוב, אחרי 38 שנים של התמודדות, שזו ממש סוג של דיסלקציה (וכן, זה מתבטא גם בקושי מאוד מאוד מהותי לקרוא ספרים. לשמוע לעומת זאת אין לי בעיה).

בכולופן,
הבית שלנו כמעט תמיד מבולגן.
וזה לא כי לא אכפת לי- אכפת לי מאוד! זה פשוט כי הראש והידיים אר אול אובר דה פלייס תמיד, ואם משהו הונח לרגע על המיטה או המדף בדרך ל…אנשהו, הסיכוי שהוא יזוז משם שואף לאפס.
וזה קשה.
אני לא צוחק, לחיות בבלגן זה קשה (ופלייייז בלי המלצות וטיפים, אין צורך, תודה).
ובעיקר-
הדבר הנקודתי הזה מצליח להשפיע מאוד לעומק על הדימוי שלי כאמא, כאישה, כבעלת עסק, כבת זוג, כאדם בוגר באופן כללי.
מי שאין לו את הלקות הזו פשוט לא יכול להבין כמה עמוק הקושי הזה מגיע וכמה לא פשוט להתגבר עליו.

במהלך השנים לימדתי את עצמי כל מיני טריקים להתגברות, אבל גם הם הביאו איתם גלים של בושה, ביקורת עצמית, ומלא דיבור לא-יפה לעצמי.

כתבתי אתמול על קבלה רדיקלית והנושא הזה הוא אולי החלק שהכי הכי קשה לי לקבל בעצמי ואחד מהחלקים שחשופים להכי הרבה ביקורת מהסביבה שלי, ובגלל שאני בעצמי אוכלת על זה סרטים- הביקורת הזאת מחלחלת ישר לעומקים.

בשנים האחרונות עשיתי עם עצמי לא מעט תהליכי-קבלה על אתגר הבלאגניזם שלי, אבל הדרך עוד ארוכה.

ועדיין-
הדרך לקבלה אמיתית היא לעשות כאילו.
כאילו אני מקבלת את עצמי בשלוות נפש, ללכת על שיטות הסידור המאוד מוזרות ומביכות שפשוט עובדות לי, ולרדת על עצמי אחר כך,
כשהבית מסודר והרצפה שטופה.
איכשהו עם רצפה נקייה הביקורת העצמית קצת פחות צורבת.

אז מה השיטות הסודיות והמוזרות שלי?
1. ארגזים.
ליטרלי הבאנו אתמול מהסופר ערימות של קרטונים וארזנו אליהם בלאגן מהרצפה וכל שאר המקומות המוזרים ואחסנו במחסן.
כשנחזור בסוף הקיץ לבית מסודר ונקי נוכל להוציא אותם אחד אחד, לעבור ולמיין (או להשאיר אותם שם, להבין אחרי חצי שנה ששום דבר משם לא חסר לנו ולהיפטר מהם לנצח).

2. ה-רשימה.
אני מפרקת את הסידור והנקיון של הבית למשימות קטנות להביך 😂
למשל:
מטבח-
– לפנות שיש דרומי
– לנקות שיש דרומי
– לשטוף כלים
– לשים כלים במקום
– לנקות מעל המיקרו
– לנקות בתוך המיקרו
וכו וכו וכו…
כן, זה נשמע מפגר למי שפשוט אומר לעצמו לנקות את המטבח ותוך רבע שעה המטבח שלו מצוחצח, אבל למי שהמוח שלו עובד אחרת כמו שלי זה קריטי הפירוק הזה.

3. ריטלין.
כמה שנים הובכתי מהעניין הזה, אבל זה לייף צ’יינג’ינג.
אני לא לוקחת כל יום ואפילו לא פעם בשבוע, אבל כשיש פרויקט גדול כמו לארוז בית, או להתכונן לחופשה של חודש- הריטלין נותן לי כמה שעות של פוקוס שמאפשר לי פשוט לעשות מה שצריך בלי להרגיש אחר כך שאני גרועה.

אני לא חושבת שהייתי יכולה בכלל למצוא את מה שעובד לי אם הייתי נשארת במקום של הלקאה וביקורת בלי הפוגות של “אוקיי, זו אני, עכשיו איך עובדים עם זה?”

וזה נכון לגבי אמהות, לגבי זוגיות, לגבי מיניות, לגבי ניהול עסק, הכל.
זו ה-מהות של חיים בהתאמה אישית.
קבלה רדיקלית.

🗺

#אמאאא_מתי_מגיעים
#מסע_בהתאמה_אישית
#custom_made_life

בתמונה:
כשאני כבר מנקה אז תמיד על עקבים.
סתם, נו, נראה לכם?
וכן, ברור שטישטשתי את הבלאגן מאחורה. אותנטית, אותנטית, אבל אפילו לי יש את הגבולות שלי 🤣

 

יומן מסע פרק #3

🗺 יומן מסע 🗺
פרק #3

אז מה החלק של הילדים במסע וההכנות אליו חוץ מ… נו… להיות ילדים?
הו, זה חלק משמעותי מאוד!
אבל זה לא קשור למסע.
זה קשור לדרך בה הילדים חיים ומעורבים בחיים עצמם (גם ביומיום וגם בחלומות) מאז שנולדו.

זה אומר שהם לוקחים חלק במטלות השוטפות בבית ובעזרה וטיפול (כשצריך) באחים הקטנים,
הם לוקחים חלק באירוח ובהכנות לאירוח כשמגיעים אורחים לסופשבוע ובהחלט לוקחים חלק בהתרגשות לקראת אירוח.
הם מתכננים תפריטים,
וימי גיבוש משפחתיים והם חלק בלתי נפרד מוועדת פתרון מריבות (מונח שהמצאתי כרגע) ונדרשים למצוא דרך לפתור משברים ביניהם.

ואל תתבלבלו.
אני לא “חברה שלהם”. אני אמא שלהם.
יש גבולות והובלה מאוד ברורה, אבל אני מזכירה לעצמי שאני לא מטפלת בילדים, אלא מגדלת מבוגרים לעתיד.
זה מעצב בצורה שונה לחלוטין את קבלת ההחלטות.

אז חזרה למסע?
אני הגדרתי את התקציב ואת ההוצאות ההכרחיות הבסיסיות, אנחנו מתלבטים יחד לגבי איך לחלק אותו על אטרקציות ופינוקים.
חשבנו יחד איך לצמצם את הציוד למסע (כי מינימליזם היא מילת המפתח פה).
ובימים האחרונים כולנו יחד מסדרים, רושמים, מוחקים, מתכננים ומכינים את הבית לעזיבה ממושכת.

יכולתי להכין להם חופשה, לשלוח אותם לסבתא לתקתק אריזות בשקט ולצאת לדרך מהר ובקלות,
אבל כמו החיים והיומיום והחלומות הקטנים והגדולים-
אני רוצה שזה יהיה המסע *שלנו*
ההתחלה החדשה *שלנו*.
וזה מחזיר אותי, ברגעים שאני שוכחת,
למה שחשוב באמת.

🗺
מחר יוצאים לדרך 😱😱😱
אין לי מושג על מה אכתוב, כנראה על איך ארזנו הכל בשניה האחרונה, דחפנו את הבלאגן מתחת לספה ושכחנו חמישה דברים חשובים בבית.
אבל זה סתם ניחוש.
פשוט תאחלו לי בהצלחה עכשיו כי כרגע הבית והציוד נראים כאילו אנחנו יוצאים עוד שבועיים 😁

#אמאאא_מתי_מגיעים
#מסע_בהתאמה_אישית
#custom_made_life

יומן מסע פרק #2

🗺 יומן מסע 🗺
פרק #2

אז מה עושים כשהתקציב זעום (עד לא קיים 🤣), הילדים ארבעה במספר, והאמא פדלאה שאוהבת קמפינג אבל לא לעבוד בלהקים מחנה?

הכל מתחיל בקבלה רדיקלית של עצמי.
כל כך הרבה פעמים אנחנו רוצים משהו ומבטלים אותו על סמך מה שנדמה לנו שזה דורש כי ככה לימדו אותנו או שזה מה שאנחנו יודעים וככה אנחנו זונחים בצד הדרך המון חלומות גדולים וקטנים.
אחד העקרונות שמלווים אותי בשנים האחרונות ופי מליון יותר מאי פעם בשנה האחרונה הוא לשים סימן שאלה על ה-כ-ל.
כל מחשבה שיש לי, כל “אי אפשר” או “אבל ככה זה”- מוטל בספק עד שאני מוצאת את הדרך שמתאימה לי.
מילות הקסם: רילי? ומה אם יש עוד דרך?

למשל:
בא לי לעשות מסע קמפינג עם הילדים! כן! נקים מחנה במקומות מגניבים בארץ!
אבל…
זה מלא ציוד, ולהקים זולה עם רשת צל זה בלאגן, ואני לבד איתם, וצריך להצטייד לבישול בשטח, וצריך מקום לקשור סנדות, וצריך לדעת לקשור! ואני תמיד חלמתי בהדרכות קשירה בחג מעלות!

רילי? אולי יש דרך אחרת?

אני אוהבת קל ופשוט.
אני מפונקת ולומדת לקבל את זה באהבה וגאווה.
אני מתה על קמפינג, אבל מעדיפה שמישהו אחר יקים לי את המחנה ויכין לי את הארוחות.

בגלל שאין תקציב לקמפינג כזה שבאים והכל מוכן לנו- חיפשתי דרך אחרת.
גייסתי למשימה את האדם שמכיר אותי ואת פדלאותי אולי הכי טוב בעולם- אחי הקטן gilboa egger שגדל איתי והעביר איתי שנים של עצלנות מתפנקת.
הקווים המנחים ברורים:
זה צריך להיות משהו שאני מקימה בכמה דקות בודדות עם הילדים, מקפלת בכמה דקות בודדות עם הילדים, ונכנס בקלות לבגאז’ או לצ’ימיגג בלי להתחיל לקשור לגג של האוטו.
למה?
כי ככה בא לי!

וזה לא בא לי בקלות.
היו לי בראש המון קולות שאני מפונקת, ואם ככה אולי כדאי לוותר על כל הרעיון, שככה לא עושים קמפינג, שאם אני מפחדת לעבוד קשה אז למה לעזאזל אני יוצאת עם ארבעה ילדים למסע?? (כאילו, הלוווו) ובעיקר-
שאני חמודה אבל לא מבינה מהחיים שלי ושבאמת עדיף לשבת בבית, לרשום אותם לקייטנה, ולהחזיק חזק בשגרת חיינו כל עוד אפשר.

אבל…
אבל יש לי חלום והוא מרגש אותי.
ולצאת אמא לבד עם ארבעה ילדים ועסק עובד למסע זה מאתגר מספיק בלי שנצטרך לקשור סנדות לגג של האוטו ובעיקר-
אני באמת באמת באמת מאמינה שאנחנו צריכים להשקיע את האנרגיה שלנו במה שאנחנו ממש טובים בו ולהפסיק להילחם ולהתאמץ כל כך במה שאנחנו לא.
אני?
אני טובה בלכתוב, אני טובה בלהיות אמא, ואני ממש ממש ממש טובה בלעשות קיצורי דרך כדי להגיע מהר, בקלות ובסטייל לאן שאני רוצה להגיע 😁

וזה ה- theme של המסע, מה שהכי קל, זמין, מהיר ובמסגרת התקציב- זה מה שנעשה!

🗺

מחר יום אחרון בבית, אספר לכם על השיתוף של הילדים במסע ובתכנון, ועל איך מכינים את המיינד והלב לשינויים בדרך.

#אמאאא_מתי_מגיעים
#מסע_בהתאמה_אישית
#custom_made_life

בתמונה: מלכה זה סטייט אוף מיינד 🤣
(על הציפורניים: Dganit Alfasi)

יומן מסע פרק #1

🗺 יומן מסע 🗺
פרק #1
איך בכלל זה קרה? ומאיפה בא לי הרעיון ההזוי לארוז ארבעה ילדים במאזדה ישנה ולצאת לחודשיים מהבית?
לפני חודשיים וחצי הייתי צריכה לקבל החלטה גדולה, כזו שתשפיע על חיי וחיינו לשנים קדימה.
ברגע הראשון עשיתי את מה שאני רגילה לעשות- והרמתי את הטלפון כדי להתקשר לשלושה אנשים קרובים ש”מבינים בדברים כאלה” כדי לבקש את דעתם ועזרתם בקבלת ההחלטה,
אבל שניה לפני שחייגתי עצרתי והנחתי את הטלפון בצד.
עצרתי והסתכלתי אחורה,
על החיים שלי.
על המקומות בהם דברים השתבשו, ועל הרגעים שבהם הכל הסתדר בצורה מופלאה.
על המקומות שכשאני נזכרתי בעצמי בהם אני מתכווצת ועל המקומות עליהם אני עדיין מרגישה גאווה.
הסתכלתי על הרגעים בהם החיים היו בדיוק בדיוק כפי שרציתי אותם.
התמונה היתה ברורה-
כשאני שמה את ה”הגיון” בצד והולכת אול-אין עם האינטואיציה שלי-
הכל מסתדר וקורים ניסים של ממש, ומזדמנות לנו חוויות ומגיעים לנו פתרונות, והבריאות של כולנו נוסקת וחווית החיים הכללית הופכת להיות שלווה, שמחה, שלמה ונהדרת.
ידעתי שיש לי הזדמנות לבחור אחרת, וקיבלתי לבד אולי את אחת ההחלטות הגדולות והמשמעותיות בחיי על סמך האינטואיציה.
פאסט פורווארד כמה שבועות, קלטתי כמה דברים מעניינים:
1. כשהילדים איתי (חופשה או סגר) היצירתיות והפרודוקטיביות שלי מוגברות משמעותית.
2. הרבה מהטריגרים של הפוסט טראומה שמציפה אותי בחודשים האחרונים נמצאים במרחב הפיזי של המושב והבית.
3. בהסתכלות אחורה- לאורך השנים החודשים הכי רווחיים בעסק שלי היו בקיץ ובחגים בזמן חופשות עם הילדים, כשיש לי ממש מעט זמן לעבוד ורוב היום אני בתפקיד אמא.
מיד עלתה לי תמונה בראש,
של אוהל על חוף הים, הילדים במים או על המחצלת בצל עם ספר, ואני מעבירה למנויות של המועדון שלי שידור בלייב, ככה מהחוף.
וזהו.
נפלה החלטה.
אני צריכה לקדם את העסק,
אני צריכה להגדיל הכנסות,
אני צריכה התחלה חדשה,
ומסע עם הילדים ייתן לי את התנאים האופטימליים לעשות את זה.
מבולבלים? גם אנחנו!
אבל
עם אינטואיציה אני לא מתווכחת יותר.
🗺
מחר פרק 2 של יומן המסע ובו אספר לכם איך מתכננים חופשה של חודשיים כשהתקציב קטן והאמא פדלאה 😁

נעימאוד, מופנמת.

כרמל, בת 38,
אמא לארבעה
וגיליתי רק לפני שנה שאני מופנמת.
מאז ניסיתי לומר משהו על זה לשני אנשים קרובים אליי והם פרצו בצחוק, אז ויתרתי.

מי שמכיר אותי כבר 38 שנה צוחק בצדק-
אני המופנמת הכי מוחצנת עלי אדמות.
אני חיית במה, אני הזו שכולם מסתכלים עליה ברחבת הריקודים. אני מאלה שאנשים מזהים ברחוב מכל מיני מקומות בחיים ואני מתה על זה.
אני זו שכולם שומעים אותה כשהיא נכנסת לחדר ואיכשהו לא משנה כמה אני אתלבש הכי משעמם בעולם- אני זאת שזוכרים מחתונות של אחרים שאני בקושי מכירה כי אני עושה שמח.
והלב שלי?
הלב שלי היה שנים בחוץ.
כל הקישקעס והדמעות.
הייתי מנחה את הטקס במושב ולא מתביישת לבכות בברכות.
על הבמה.
מול כולם.
ואז
לפני שנתיים שמעתי לראשונה את הספר של דניס דאפילד תומס, Chillprenuer.
ואחרי כמה חודשים שעקבתי אחריה באדיקות והתאהבתי והרגשתי שמצאתי את תאומתי-החפפנית-האוסטרלית,
היא דיברה על זה שהיא אינטרוברטית.
ואני? אני צחקתי.
ישבתי לי באוטו עם ספר האודיו מהדהד סביבי ואמרתי לה:
“סיסטה, נשמה, על מה את מדברת??”
במילה החמישית כבר בכיתי כי ברגע אחד הכל הסתדר לי במקום-
היא אמרה:
“נכון, אני הכי פתוחה וחשופה בוידיאו ואפילו על הבמה, אבל אחרי מפגש עם אנשים אני זקוקה לכמה ימים להחלים.”
להחלים…
ממפגש עם אנשים…
ל ה ח ל י ם.
רגע… זאת… אני.

אז אני כרמל, בת 38, ומסתבר שאני מופנמת.
אני הכי טובה בעולם בלתקשר, להכיל, להיפגש, לגרום לאנשים להרגיש נוח.
אני יכולה בקלות לגשת לאנשים ברחוב, לדבר מול קהל בלי הכנה מוקדמת או לשבת עם חבורת זרים לכוס קפה ספונטנית.
אבל תקשורת, אינטראקציה, מפגש עם בני אדם- מותיר אותי תמיד טיפה פצועה.
ולא כי בני אדם פוצעים אותי.
בני האדם הם נפלאים.
פשוט כי כמופנמת- אין בי את היכולת המובנית שיש למוחצנים להניח מחיצות (מוחצנים- אנשים עם מחיצות) נכונות ומאזנות ביני לבין העולם.
אני מהלכת בו חשופה ועירומה וכל האוויר הזה שנוגע בלב החשוף
שורף לי מבפנים כל פעם.
זו הסיבה שאני תמיד אעדיף לנהוג שעות בלילה כדי להיות בבית שלי ולא להישאר להתארח או אפילו לשלם על חדר כשבכל רחוב שני בתל אביב יש לי חברים ומשפחה שישמחו לארח אותי כשאני שם.
זו הסיבה שאני מעדיפה את הקשרים הכי אינטימיים וקרובים שלי בהתכתבות ובלי לדבר הרבה בטלפון.
זו הסיבה שאני יכולה להיות הכי מאוהבת בעולם ועדיין להעדיף שלא נישן יחד בלילה.
זו הסיבה שאני מגדלת ילדים עצמאיים מספיק כך שאני יכולה לאפשר לעצמי מספיק זמן לבד במהלך היום גם כשאנחנו בבידוד ואין לאן ללכת.
זו הסיבה שהאנשים הכי הכי הכי קרובים אליי בעולם הם אלה שלעולם לא יגידו “לאן נעלמת? למה את לא מתקשרת? או! שלום באמת! כבר חשבתי שעזבת את הארץ!”
אני מקיפה את עצמי באנשים שצריכים אהבה וקשר בעצימות נמוכה כמוני או לפחות יכולים להכיל את זה אצלי.

אז הבוקר קשקשתי עם Hilla על הפוסט שלי על פוליאמוריה ועל אינטרוברטים ואקסטרוברטים וקלטתי שאולי ה-סיבה שאני מוצאת בית באנרכיה של מערכות יחסים היא כי כל דבר מקובל אחר שנוגע למערכות יחסים זוגיות או רומנטיות מכתיב התנהלות מאוד צפופה ועצימות מאוד גבוהה של תקשורת.
באנרכיה מצאתי לגיטימציה להיות בקשר אוהב-רומנטי-מיני שמתקיים במנות קטנות, מדודות ומדויקות מבלי שזה יערער על עצם קיומה של האהבה, ההתאמה או החיבור בינינו.

בסופו של דבר, שוב-
ההגדרות יכולות לעזור, אבל המהות היא לקבל בצורה רדיקלית את מי שאנחנו,
לעצב את חיינו מכל בחינה בהתאם למי שאנחנו,
ולהפסיק להתנצל על זה.

גאווה


נטייה.
בגיל ארבע וקצת התחתנתי עם אבנר בגינה הקטנה בין הבית שלו לבית שלי (כשעוד היינו שכנים).
בגיל חמש רציתי להתחתן עם גלעד בבית הצהוב בחצר של הגן.
הילדות הגדולות לקחו אותי לשיחה נוקבת ואמרו לי בטון רציני:
את לא יכולה להתחתן עם גלעד! את כבר התחתנת עם אבנר!
ואני זוכרת שישבתי מולן מבולבלת ואמרתי:
אז מה? אני אוהבת גם אותו וגם אותו!
התפתח ריב ובסוף הגננת התערבה ואמרה להן שזו החלטה שלי ועזרה לנו לארגן חתונה.
זו היתה חתונה מהממת, ועוגת הבוץ היתה מרהיבה.
אבל דבר אחד הבנתי שם יפה-יפה, בשנת 88′ בגן רימון.
שזה לא יפה, שזה יותר מדי, שככה לא עושים.
ותכלס-
הסתכלתי על כל האבאים והאמהות שהכרתי ובאמת לכולם היה רק בן זוג אחד.
וזה היה נראה לי מוזר.
באמת לא הבנתי איך אנשים מסתדרים במשפחה שיש בה רק אמא אחת ורק אבא אחד, כי איכשהו בראש שלי תמיד משפחה גרעינית היתה מורכבת מכמה ילדים וכמה מבוגרים משמעותיים.
אבל-
הייתי ילדה נבונה, קלטתי את המסר, הפנמתי ואימצתי מאותו הרגע את שאיפת כל השאיפות-
למצוא את אהבת חיי האחת והיחידה.
כלומר, תמיד בהאפי אבר אפטר של הפנטזיה היה איזה כיווץ בחזה, כי מיד, בלי שאצליח לשלוט, היה נכנס עוד נסיך וישר ידעתי ששוב הרחקתי עם הפנטזיה לתחום ה”אי אפשר” וה”אסור”, אבל החנקתי את הכיווץ חזרה והמשכתי לחלום.

טיפולי המרה.
בגיל 17 הגעתי לטיפול אצל הפסיכולוגית שאני אוהבת ומאושרת שהיתה לי בחיי עד היום.
והיה לי חבר והוא היה הדבר הכי נפלא בכל העולמות ואהבתי אותו אהבת נפש והסקס היה מדהים והכל היה מושלם איתו… ואהבתי בו זמנית מישהו אחר.
ואני זוכרת את הכורסא ההיא בבאר שבע ואותי שואלת אותה בין הדמעות:
מה לא בסדר איתי? למה שום דבר לא מספיק לי?
איך יכול להיות שיש לי את כל מה שחלמתי אבל בלי האהבה הנוספת הלב שלי מרגיש ריק?
למה כל הגוף כואב לי מלא-לאהוב עוד מישהו?
אני לא זוכרת מה היא ענתה או אם בכלל,
אני רק זוכרת שיצאתי החוצה, אספתי את עצמי וידעתי שעוד מעט תחושת הריק והכאב תחזור חזרה למחשכי התודעה עד הפעם הבאה ובינתיים יהיה לי שקט עם האהבה האחת הנפלאה שלי.
במשך שנים הייתי מטופלת.
אצלה, אחר כך מטפלים זוגיים כאלה ואחרים בנישואים שלנו, ובכל פעם שהיה לי רגע לבד- התוודיתי:
לא מספיק לי.
הכל כואב וריק לי מרוב כמיהה לעוד אהבות. זה מעבר לכמיהה. זה צורך. זה כאב פיזי בגוף שפשוט אי אפשר להכיל.
כולם אמרו שזה טבעי להרגיש ככה ואז נתנו לי תרגילים לשיפור התשוקה/האינטימיות/הקרבה/ההתרגשות/הרומנטיקה.
ובכל פעם שכל אלה השתפרו-
היה נדמה שהלב שלי כואב יותר.
תמיד מן לחישה תת-קרקעית כזאת, מן בקשה תת-קרקעית כזאת:
“עוד… עוד אהבה…”
ואני, קובעת לי עוד טיפול ועוד אחד ועוד-
בנסיון נצחי וסיזיפי לתקן את הדבר המקולקל הזה שבי.

הכחשה והדחקה.
לפני כמה זמן מצאתי יומן שלי מלפני שנתיים בערך ובוא אני ממש שואלת את עצמי אם אני פוליאמורית ובאותה נשימה מבטלת את זה.
ביומן שלי, כן?
לא פייסבוק, לא חברה, לא “החברה”- סתם אני והדף.
המשמעות של לענות “כן” על דבר כזה היתה כל כך מזעזעת בעיניי שלא הסכמתי אפילו לשהות שניה אחת עם השאלה הזו.

הבנה.
זה קרה ביומיים.
בחיי, יומיים.
ישבתי מול יומן והבנתי שמשהו בקונספט של החיים האלה בכללי פשוט לא עובד לי, והיה לי ברור שאני לא יכולה להמשיך לעבוד עם “הגיוני” ו”מקובל”.
ב 13.2.2020, 12:00 בצהריים, פתחתי דף חדש ביומן, וכתבתי:
מה אם היינו נוחתים עכשיו על כוכב חדש, ריק, רק אנחנו, מקימים אנושות חדשה עם חוקים משלנו? מה הייתי בוחרת?
והתשובה היתה:
לאהוב כמה אנשים שאני רוצה.
נראה לי שאני פוליאמורית או משהו כזה.
ברגע שהמילים נכתבו על הדף הרגשתי כאילו גל של כאב של שנים נשטף ממני והלאה. זו תחושה שאי אפשר באמת להעביר, כמו להגיע הביתה בפעם הראשונה בחיי.
בשניה אחת שום דבר לא היה קשה, מפחיד או בלתי אפשרי.
כל הפערים, התסכולים, סימני השאלה, ה”מה יהיה אם” או ה”מה יגידו” הכל נמחק, הפך לא רלוונטי.
פתאום החיים נראו כמו הדבר הכי מרגש עלי אדמות, ויחד עם זאת הדבר הכי שקט, שליו, שלם.

יציאה מהארון.
12:10 התקשרתי ליוני:
אני רוצה לספר לך משהו. אל תקבע שום דבר הערב.
וזהו.
הארון נפתח.
מאז הנטיה הזו שלי המולדת קיבלה דיוקים והגדרות והתפשטה מהם והתלבשה בהם וחוזר חלילה.
האמת היא שהם לא חשובים.
מה שחשוב באמת הוא לדעת מה אני לא, אני לא מונוגמית, מעולם לא הייתי.

החברה.
עוד יש לנו דרך ללכת.
בעוד נטיה מינית היא משהו שלהרבה יותר אנשים קל להבין ולקבל היום- נטיה רגשית ורומנטית עדיין לא מתקבלת בברכה.
לפחות בחברה בה אני חיה- זה סביר לומר “אמא שלי לסבית” או “יש לי אבא ואבא”, אבל זה שלאמא יש שני אהובים זה עוד מוזר, ואנשים מתרחקים מזה, מפחדים מזה.
זה כמעט מרגיש כאילו מפחדים להידבק בזה (או גרוע מכך- שהנשים שלהם ידבקו בזה).
כשאנשים מדברים איתי או שואלים אותי על זה הם מתייחסים לזה כאל בחירה במקרה הטוב ובמקרה הגרוע כאל גחמה ילדותית.

כן, הבחירה לחיות עם זה פתוח ובחוץ ובלי להסתיר ובלי לנסות לתקן ולהמיר את זה- היא בחירה מודעת שלי,
אבל…
לא בחרתי להיות אחת שצריכה לאהוב יותר מאחד.
נולדתי ככה.
נולדתי ככה.
וזה לא קלקול או טראומה או שריטה-
זה פשוט הטבע,
שלפעמים מוציא גוונים אחרים.

הדור הבא:
לפני כמה זמן הילדים דיברו על מישהי שלא מדברת איתי יותר.
אבנר שאל: תזכירו לי למה היא כועסת על אמא?
שחר: כי אמא פוליאמורית.
אבנר במבט מופתע:
מה? איזה אנשים דפוקים. מה אכפת להם בכמה אנשים אמא מאוהבת?

הילדים שלי גדלים חופשיים,
ובסוף-
זה כל מה שרציתי.
גאווה.

 

ארבע נשימות

הילדה שאלה מתי יהיה לנו בית גדול עם חדרים גדולים ומטבח גדול,
ואז נתנה לי נשיקה, אמרה לי “תעני לי מחר, אמא!” והלכה למיטה.
*
ואני לא יודעת איך להסביר לה
שבבית הקטן
עם החדרים הקטנים,
במטבח הקטן
יש נקודה שכשאני עומדת בה בשקט אחרי שהם כולם נרדמים-
אפשר לשמוע ממנה את הנשימות של כולם.
וככה כל ערב,
אחרי שהשקט יורד על הבית,
אני מכינה כוס קפה
או לוקחת שתי קוביות שוקולד
ונעמדת בנקודה האהובה עליי בעולם כולו-
הנקודה בה ארבעה מקצבי נשימות מתנגנים לי באוזן בהרמוניה מושלמת
ולוחשים לי שהנה,
אמא,
אנחנו שלך, אנחנו איתך,
אנחנו יחד.
הכל בסדר.
*
אז אני מנשקת אותה חזרה ואומרת לה:
“בסדר מתוקה שלי. אענה לך מחר. לילה טוב”.

גלילה למעלה