רוצה לקבל עדכונים על פוסטים ואירועים חדשים?

יש! נהיה בקשר
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter
שיתוף ב pinterest

נעימאוד, מופנמת.

כרמל, בת 38,
אמא לארבעה
וגיליתי רק לפני שנה שאני מופנמת.
מאז ניסיתי לומר משהו על זה לשני אנשים קרובים אליי והם פרצו בצחוק, אז ויתרתי.

מי שמכיר אותי כבר 38 שנה צוחק בצדק-
אני המופנמת הכי מוחצנת עלי אדמות.
אני חיית במה, אני הזו שכולם מסתכלים עליה ברחבת הריקודים. אני מאלה שאנשים מזהים ברחוב מכל מיני מקומות בחיים ואני מתה על זה.
אני זו שכולם שומעים אותה כשהיא נכנסת לחדר ואיכשהו לא משנה כמה אני אתלבש הכי משעמם בעולם- אני זאת שזוכרים מחתונות של אחרים שאני בקושי מכירה כי אני עושה שמח.
והלב שלי?
הלב שלי היה שנים בחוץ.
כל הקישקעס והדמעות.
הייתי מנחה את הטקס במושב ולא מתביישת לבכות בברכות.
על הבמה.
מול כולם.
ואז
לפני שנתיים שמעתי לראשונה את הספר של דניס דאפילד תומס, Chillprenuer.
ואחרי כמה חודשים שעקבתי אחריה באדיקות והתאהבתי והרגשתי שמצאתי את תאומתי-החפפנית-האוסטרלית,
היא דיברה על זה שהיא אינטרוברטית.
ואני? אני צחקתי.
ישבתי לי באוטו עם ספר האודיו מהדהד סביבי ואמרתי לה:
“סיסטה, נשמה, על מה את מדברת??”
במילה החמישית כבר בכיתי כי ברגע אחד הכל הסתדר לי במקום-
היא אמרה:
“נכון, אני הכי פתוחה וחשופה בוידיאו ואפילו על הבמה, אבל אחרי מפגש עם אנשים אני זקוקה לכמה ימים להחלים.”
להחלים…
ממפגש עם אנשים…
ל ה ח ל י ם.
רגע… זאת… אני.

אז אני כרמל, בת 38, ומסתבר שאני מופנמת.
אני הכי טובה בעולם בלתקשר, להכיל, להיפגש, לגרום לאנשים להרגיש נוח.
אני יכולה בקלות לגשת לאנשים ברחוב, לדבר מול קהל בלי הכנה מוקדמת או לשבת עם חבורת זרים לכוס קפה ספונטנית.
אבל תקשורת, אינטראקציה, מפגש עם בני אדם- מותיר אותי תמיד טיפה פצועה.
ולא כי בני אדם פוצעים אותי.
בני האדם הם נפלאים.
פשוט כי כמופנמת- אין בי את היכולת המובנית שיש למוחצנים להניח מחיצות (מוחצנים- אנשים עם מחיצות) נכונות ומאזנות ביני לבין העולם.
אני מהלכת בו חשופה ועירומה וכל האוויר הזה שנוגע בלב החשוף
שורף לי מבפנים כל פעם.
זו הסיבה שאני תמיד אעדיף לנהוג שעות בלילה כדי להיות בבית שלי ולא להישאר להתארח או אפילו לשלם על חדר כשבכל רחוב שני בתל אביב יש לי חברים ומשפחה שישמחו לארח אותי כשאני שם.
זו הסיבה שאני מעדיפה את הקשרים הכי אינטימיים וקרובים שלי בהתכתבות ובלי לדבר הרבה בטלפון.
זו הסיבה שאני יכולה להיות הכי מאוהבת בעולם ועדיין להעדיף שלא נישן יחד בלילה.
זו הסיבה שאני מגדלת ילדים עצמאיים מספיק כך שאני יכולה לאפשר לעצמי מספיק זמן לבד במהלך היום גם כשאנחנו בבידוד ואין לאן ללכת.
זו הסיבה שהאנשים הכי הכי הכי קרובים אליי בעולם הם אלה שלעולם לא יגידו “לאן נעלמת? למה את לא מתקשרת? או! שלום באמת! כבר חשבתי שעזבת את הארץ!”
אני מקיפה את עצמי באנשים שצריכים אהבה וקשר בעצימות נמוכה כמוני או לפחות יכולים להכיל את זה אצלי.

אז הבוקר קשקשתי עם Hilla על הפוסט שלי על פוליאמוריה ועל אינטרוברטים ואקסטרוברטים וקלטתי שאולי ה-סיבה שאני מוצאת בית באנרכיה של מערכות יחסים היא כי כל דבר מקובל אחר שנוגע למערכות יחסים זוגיות או רומנטיות מכתיב התנהלות מאוד צפופה ועצימות מאוד גבוהה של תקשורת.
באנרכיה מצאתי לגיטימציה להיות בקשר אוהב-רומנטי-מיני שמתקיים במנות קטנות, מדודות ומדויקות מבלי שזה יערער על עצם קיומה של האהבה, ההתאמה או החיבור בינינו.

בסופו של דבר, שוב-
ההגדרות יכולות לעזור, אבל המהות היא לקבל בצורה רדיקלית את מי שאנחנו,
לעצב את חיינו מכל בחינה בהתאם למי שאנחנו,
ולהפסיק להתנצל על זה.

גאווה


נטייה.
בגיל ארבע וקצת התחתנתי עם אבנר בגינה הקטנה בין הבית שלו לבית שלי (כשעוד היינו שכנים).
בגיל חמש רציתי להתחתן עם גלעד בבית הצהוב בחצר של הגן.
הילדות הגדולות לקחו אותי לשיחה נוקבת ואמרו לי בטון רציני:
את לא יכולה להתחתן עם גלעד! את כבר התחתנת עם אבנר!
ואני זוכרת שישבתי מולן מבולבלת ואמרתי:
אז מה? אני אוהבת גם אותו וגם אותו!
התפתח ריב ובסוף הגננת התערבה ואמרה להן שזו החלטה שלי ועזרה לנו לארגן חתונה.
זו היתה חתונה מהממת, ועוגת הבוץ היתה מרהיבה.
אבל דבר אחד הבנתי שם יפה-יפה, בשנת 88′ בגן רימון.
שזה לא יפה, שזה יותר מדי, שככה לא עושים.
ותכלס-
הסתכלתי על כל האבאים והאמהות שהכרתי ובאמת לכולם היה רק בן זוג אחד.
וזה היה נראה לי מוזר.
באמת לא הבנתי איך אנשים מסתדרים במשפחה שיש בה רק אמא אחת ורק אבא אחד, כי איכשהו בראש שלי תמיד משפחה גרעינית היתה מורכבת מכמה ילדים וכמה מבוגרים משמעותיים.
אבל-
הייתי ילדה נבונה, קלטתי את המסר, הפנמתי ואימצתי מאותו הרגע את שאיפת כל השאיפות-
למצוא את אהבת חיי האחת והיחידה.
כלומר, תמיד בהאפי אבר אפטר של הפנטזיה היה איזה כיווץ בחזה, כי מיד, בלי שאצליח לשלוט, היה נכנס עוד נסיך וישר ידעתי ששוב הרחקתי עם הפנטזיה לתחום ה”אי אפשר” וה”אסור”, אבל החנקתי את הכיווץ חזרה והמשכתי לחלום.

טיפולי המרה.
בגיל 17 הגעתי לטיפול אצל הפסיכולוגית שאני אוהבת ומאושרת שהיתה לי בחיי עד היום.
והיה לי חבר והוא היה הדבר הכי נפלא בכל העולמות ואהבתי אותו אהבת נפש והסקס היה מדהים והכל היה מושלם איתו… ואהבתי בו זמנית מישהו אחר.
ואני זוכרת את הכורסא ההיא בבאר שבע ואותי שואלת אותה בין הדמעות:
מה לא בסדר איתי? למה שום דבר לא מספיק לי?
איך יכול להיות שיש לי את כל מה שחלמתי אבל בלי האהבה הנוספת הלב שלי מרגיש ריק?
למה כל הגוף כואב לי מלא-לאהוב עוד מישהו?
אני לא זוכרת מה היא ענתה או אם בכלל,
אני רק זוכרת שיצאתי החוצה, אספתי את עצמי וידעתי שעוד מעט תחושת הריק והכאב תחזור חזרה למחשכי התודעה עד הפעם הבאה ובינתיים יהיה לי שקט עם האהבה האחת הנפלאה שלי.
במשך שנים הייתי מטופלת.
אצלה, אחר כך מטפלים זוגיים כאלה ואחרים בנישואים שלנו, ובכל פעם שהיה לי רגע לבד- התוודיתי:
לא מספיק לי.
הכל כואב וריק לי מרוב כמיהה לעוד אהבות. זה מעבר לכמיהה. זה צורך. זה כאב פיזי בגוף שפשוט אי אפשר להכיל.
כולם אמרו שזה טבעי להרגיש ככה ואז נתנו לי תרגילים לשיפור התשוקה/האינטימיות/הקרבה/ההתרגשות/הרומנטיקה.
ובכל פעם שכל אלה השתפרו-
היה נדמה שהלב שלי כואב יותר.
תמיד מן לחישה תת-קרקעית כזאת, מן בקשה תת-קרקעית כזאת:
“עוד… עוד אהבה…”
ואני, קובעת לי עוד טיפול ועוד אחד ועוד-
בנסיון נצחי וסיזיפי לתקן את הדבר המקולקל הזה שבי.

הכחשה והדחקה.
לפני כמה זמן מצאתי יומן שלי מלפני שנתיים בערך ובוא אני ממש שואלת את עצמי אם אני פוליאמורית ובאותה נשימה מבטלת את זה.
ביומן שלי, כן?
לא פייסבוק, לא חברה, לא “החברה”- סתם אני והדף.
המשמעות של לענות “כן” על דבר כזה היתה כל כך מזעזעת בעיניי שלא הסכמתי אפילו לשהות שניה אחת עם השאלה הזו.

הבנה.
זה קרה ביומיים.
בחיי, יומיים.
ישבתי מול יומן והבנתי שמשהו בקונספט של החיים האלה בכללי פשוט לא עובד לי, והיה לי ברור שאני לא יכולה להמשיך לעבוד עם “הגיוני” ו”מקובל”.
ב 13.2.2020, 12:00 בצהריים, פתחתי דף חדש ביומן, וכתבתי:
מה אם היינו נוחתים עכשיו על כוכב חדש, ריק, רק אנחנו, מקימים אנושות חדשה עם חוקים משלנו? מה הייתי בוחרת?
והתשובה היתה:
לאהוב כמה אנשים שאני רוצה.
נראה לי שאני פוליאמורית או משהו כזה.
ברגע שהמילים נכתבו על הדף הרגשתי כאילו גל של כאב של שנים נשטף ממני והלאה. זו תחושה שאי אפשר באמת להעביר, כמו להגיע הביתה בפעם הראשונה בחיי.
בשניה אחת שום דבר לא היה קשה, מפחיד או בלתי אפשרי.
כל הפערים, התסכולים, סימני השאלה, ה”מה יהיה אם” או ה”מה יגידו” הכל נמחק, הפך לא רלוונטי.
פתאום החיים נראו כמו הדבר הכי מרגש עלי אדמות, ויחד עם זאת הדבר הכי שקט, שליו, שלם.

יציאה מהארון.
12:10 התקשרתי ליוני:
אני רוצה לספר לך משהו. אל תקבע שום דבר הערב.
וזהו.
הארון נפתח.
מאז הנטיה הזו שלי המולדת קיבלה דיוקים והגדרות והתפשטה מהם והתלבשה בהם וחוזר חלילה.
האמת היא שהם לא חשובים.
מה שחשוב באמת הוא לדעת מה אני לא, אני לא מונוגמית, מעולם לא הייתי.

החברה.
עוד יש לנו דרך ללכת.
בעוד נטיה מינית היא משהו שלהרבה יותר אנשים קל להבין ולקבל היום- נטיה רגשית ורומנטית עדיין לא מתקבלת בברכה.
לפחות בחברה בה אני חיה- זה סביר לומר “אמא שלי לסבית” או “יש לי אבא ואבא”, אבל זה שלאמא יש שני אהובים זה עוד מוזר, ואנשים מתרחקים מזה, מפחדים מזה.
זה כמעט מרגיש כאילו מפחדים להידבק בזה (או גרוע מכך- שהנשים שלהם ידבקו בזה).
כשאנשים מדברים איתי או שואלים אותי על זה הם מתייחסים לזה כאל בחירה במקרה הטוב ובמקרה הגרוע כאל גחמה ילדותית.

כן, הבחירה לחיות עם זה פתוח ובחוץ ובלי להסתיר ובלי לנסות לתקן ולהמיר את זה- היא בחירה מודעת שלי,
אבל…
לא בחרתי להיות אחת שצריכה לאהוב יותר מאחד.
נולדתי ככה.
נולדתי ככה.
וזה לא קלקול או טראומה או שריטה-
זה פשוט הטבע,
שלפעמים מוציא גוונים אחרים.

הדור הבא:
לפני כמה זמן הילדים דיברו על מישהי שלא מדברת איתי יותר.
אבנר שאל: תזכירו לי למה היא כועסת על אמא?
שחר: כי אמא פוליאמורית.
אבנר במבט מופתע:
מה? איזה אנשים דפוקים. מה אכפת להם בכמה אנשים אמא מאוהבת?

הילדים שלי גדלים חופשיים,
ובסוף-
זה כל מה שרציתי.
גאווה.

 

ארבע נשימות

הילדה שאלה מתי יהיה לנו בית גדול עם חדרים גדולים ומטבח גדול,
ואז נתנה לי נשיקה, אמרה לי “תעני לי מחר, אמא!” והלכה למיטה.
*
ואני לא יודעת איך להסביר לה
שבבית הקטן
עם החדרים הקטנים,
במטבח הקטן
יש נקודה שכשאני עומדת בה בשקט אחרי שהם כולם נרדמים-
אפשר לשמוע ממנה את הנשימות של כולם.
וככה כל ערב,
אחרי שהשקט יורד על הבית,
אני מכינה כוס קפה
או לוקחת שתי קוביות שוקולד
ונעמדת בנקודה האהובה עליי בעולם כולו-
הנקודה בה ארבעה מקצבי נשימות מתנגנים לי באוזן בהרמוניה מושלמת
ולוחשים לי שהנה,
אמא,
אנחנו שלך, אנחנו איתך,
אנחנו יחד.
הכל בסדר.
*
אז אני מנשקת אותה חזרה ואומרת לה:
“בסדר מתוקה שלי. אענה לך מחר. לילה טוב”.

לא צריך ללמוד הגשמה

אין צורך ללמוד לזמן דברים,
גם אין צורך ללמוד להפוך מחשבה למציאות-
אלה קורים מעצמם, כל יום, באופן טבעי,
בין אם נרצה בכך ובין אם לא.
הדבר שעליו כדאי שנעבוד יום יום עד יום מותנו הוא לזהות מי אנחנו, באמת,
מה ה”אני” האמתית הזאת רוצה באמת,
ולזהות איפה אנחנו מפריעות לדברים לקרות ולהתגשם באופן טבעי.
האני האמתית
היא נמצאת במקום בו הצלחנו להיפרד ממה שלימדו אותנו שאנחנו אמורות להיות,
מה שאמרו לנו שאנחנו אמורות לרצות,
מה שאפשרו לנו לומר ומה שאילצו אותנו לשתוק.
הרצון האמיתי
כשאנחנו מצליחות,
אפילו לרגע,
לראות את עצמנו נקיות מכל אלה-
פתאום הרצון והפוטנציאל האמתיים והטבעיים שלנו הופכים ברורים לחלוטין.
לא להפריע
לזהות את ההתנגדויות זה החלק הקל-
כל מה שלא נעים, לא מסתדר, משתבש, לא הולך, לא מרגיש טוב בבטן, לא בא לנו-
אלה הנקודות בהן אנחנו מפריעות לעצמנו ולרצון האותנטי שלנו להתגשם.

סטנדרטים של תעופה עצמית

אחרי שהחלטנו שאנחנו לא מסכימות יותר לחיות בסטנדרט הנמוך של מקודם (אם פספסת יכולה לקרוא קודם את זה) החלטנו להציב סטנדרטים חדשים לחיים שלנו

אבל
איך בכלל אנחנו בוחרות סטנדרטים חדשים? איך אנחנו יודעות שבחרנו נכון? איך אנחנו יודעות שבתחום מסוים אנחנו בסטנדרט נמוך או גבוה?

הטכניקה פשוטה נורא- נשאל את עצמינו: “מה היו הסטנדרטים שלי אם הייתי עפה על עצמי? אבל ממש בהגזמה?” ופשוט להציב ולצאת לדרך
למשל: אם היינו הכי עשירות, חתיכות, בריאות, מוצלחות חכמות ומצליחות- אם היינו כל מה שאנחנו מסוגלות לפנטז להיות- מה היה הסטנדרט שלנו אז?
אם היה לנו מלא כסף בחשבון, מה היה הריהוט שהיינו בוחרות לעצמינו, אילו בגדים היינו קונות לעצמינו?

איזה סטנדרטים היינו מציבות לעצמינו בבחירת בן הזוג שלנו, אם היינו ממש בטוחות ביופי שלנו? בזה שאנחנו מושכות? במיניות שלנו ? ביכולת שלנו לתת אהבה, או בכמה שאנחנו מרגישות ראויות לקבל אהבה?

אז מה הבעיה בעצם? שאנחנו לא עפות על עצמנו. הבעיה היא, בינינו, שאנחנו לא באמת מרגישות בטוחות בעצמנו.
הרבה פעמים אנחנו מרגישות לא ראויות לא להצלחה או לכסף ולא לאהבה, ואנחנו לא בטוחות שאנחנו באמת יכולות לעשות את זה.

כשאנחנו מציבות סטנדרטים נמוכים , גם אם זה לא במודע או לא מתוך החלטה (לא משנה באיזה תחום), זה בגלל שאנחנו לא בטוחות, או לא חושבות, או לא מאמינות שאנחנו יכולות יותר. שאנחנו ראויות ליותר, שמגיע לנו יותר.

אז איך ממשיכות מכאן?

אני יכולה לומר עכשיו את מה שאומרים כולם- אתן חייבות להתעורר! תעופו על עצמיכן!תאמינו בעצמיכן!  תסתכלו במראה ותגידו לעצמיכן: “אני אוהבת אותי”!
אבל זה לא עובד. כי לשקר לעצמינו זה רע…

אם אני נמצאת כרגע במקום שאני לא אוהבת את עצמי או לא מרגישה ראויה בתחום מסוים, או לא בטוחה בעצמי או לא מאמינה ביכולות שלי, אני לא יכולה להגיד לעצמי שאני כן, כי אני לא אאמין. ביני לביני אני יודעת שזה שקר. לכן אנחנו צריכות לעקוף את נושא השקר:
מצד אחד להגיד לעצמינו אמת- האמת היא שאנחנו לא כל כך עפות על עצמינו כרגע
ומצד שני כן לפתוח פתח לתעופה עצמית. גם אם לא נאהב את עצמינו כרגע. 

אנחנו יכולות להתחיל ליצור לעצמנו חיים חדשים- גרסה של עצמינו שכן אוהבת את עצמה ועפה על עצמה, ומאמינה שזה אפשרי. גם אם אנחנו עדיין לא מרגישות את זה.

ואיך אנחנו עושות אז זה? 

נניח שאני רוצה להוציא ספר- ואני רוצה שהספר היהי כתוב ברמה הכי גבוה שיש ויהיה הכי משמעותי לאנשים שקוראים אותו. אבל אני לא באמת מאמינה שהוא יצליח. אני לא באמת מאמינה שאוכל למכור אותו אני לא באמת מאמינה בעצמי שאני יכולה לכתו אותו כל כך טוב.

ולכן אני לא אומרת לעצמי “אני מאמינה בעצמי”, אני פשוט אומרת “אני מוכנה ללמוד להאמין בעצמי שאני יכולה לכתוב ספר טוב.”

אני מוכנה להאמין בעצמי. אני מסכימה להתחיל להאמין שמגיע לי להרוויח הרבה כסף.
אני מסכימה להתחיל להאמין שמגיעה לי אהבה גדולה.
אני מסכימה להתחיל להאמין שאני יכולה לרוץ 5 ק”מ, אם אם אתמול לא הצלחתי.

כשאנחנו אומרות “אני מסכימה להאמין” אנחנו מפסיקות לשקר לעצמינו ואומרות אמת. 

נבחר סטנדרטים של מישהי שממש עפה על עצמה, בגלל שאני מסכימה להאמין שמגיע לי לעוף על עצמי, גם אם אני עדיין לא שם.

אני לא מאמינה אבל אני מסכימה לתת לתחושה, לחוויה, לאמונה הזאת להתחיל לחלחל לחיים שלי ולהכרה שלי. מהמקום הזה אנחנו בוחרות את הסטנדרטים החדשים שלנו.

אני מזמינה אותך לעוף על עצמך ולשתף אותנו בקבוצה שלנו כנות רדיקלית

ואם את מעדיפה לשמוע- הנה הפוסקאסט- סטנדרטים של תעופה עצמית

 

על הסכמה וסטנדרטים

אז התחלתי לעשות הליכות.
אם אתן, כמוני, גם נשים כאלו שהכושר לא זורם בעורקיהן בטבעיות, בטח תבינו אותי.
תראו- אני עצלנית, זאת האמת, וכשהתחלתי לעשות הליכות, התחלתי גם לנהל מלחמה עם עצמי, והרבה “משאים ומתנים” כדי שזה יהפוך להרגל. 

הדבר הראשון שהבנתי הוא שאני לא רוצה להסכים יותר. אני לא רוצה להסכים להיות אדם עייף ונטול אנרגיה. אני לא רוצה לשתף פעולה יותר עם מי שהסכמתי להיות עד עכשיו

הבנתי שהבנתי שכל זמן שאני לא בכושר, ולא בריאה, ולא כיף לי בגוף שלי זה בגלל שאני מסכימה להיות שם. אף אחד לא מכריח אותי להיות לא בריאה ולא בכושר. זה נכון שיש דברים פיסיים שעוצרים אותי מלהיות מרת עולם, אבל אני לא מסכימה יותר להיות בת אדם עייפה ונטולת אנרגיה.

ברגע שהבנתי שהמצב הפיסי ומצב האנרגיה שלי הוא פשוט כי אני מסכימה לו הבנתי שאני צריכה פשוט להפסיק להסכים- להחליט שאני לא משתפת פעולה עם העייפות!

ברגע שהבנתי את זה, הסתכלתי על עוד דברים בחיים שלי שאני מסכימה להם:

האם אני מסכימה להיות בקשר רומנטי שגורם לי קצת להתכווץ לפעמים?
האם אני מסכימה לקשר עם חבר שלא בהכרח מזין ומטעין אותי?

ההסכמה היא לא לסיטואציה מסוימת, היא לא לנקודה בזמן. ההסכמה היא לסטנדרטים מסוימים בחיים שלי. אם הבית שלי מבולגן (והוא מבולגן) זה כי אני מסכימה לסטנדרט שבו הבית מבולגן. זה הסטנדרט שלי כרגע.

החלטתי להפסיק להסכים.

מוזמנת לשמוע את הפרק המלא ממש כאן (רק חמש דקות!)

ואם זה גרם לך לחשוב ממש אשמח לשמוע! בואי לדבר על זה בקבוצה המהממת שלנו לחיי הניסים הקטנים

מחכה לך

גלילה למעלה